משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ב׳:ה׳

5 עפ”י כתב יד קופמן

6 לאחר שקבעה המשנה שגבינה מסוימת אסורה איסור אכילה ואולי גם איסור הנאה. חוזרת היא לעצם הדין של גבינה. אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע שהיו מהלכים בדרך מפני מה אסרו גבינת גוים – אין עוררין על כך שהגבינה אסורה, אבל רבי ישמעאל תמה על טעמו של האיסור. לפנינו מקרה מעניין שבו הנוהג הרווח ברור אך אינו מובן מבחינה הלכתית.

7 אמר לו מפני שמעמידין אתה בקיבת הנבילה – הגבינה נוצרת מחלב שעירבו בו מעט חומרי גיבון, וטולטל. בכפר המסורתי נהגו להכין גבינה בעזרת קיבת בהמה או צאן. הקיבה עצמה הייתה יבשה, והיא למעשה שק כמעט סגור, ואת החלב הניחו בשק זה, ונענעו אותו איור 20.

8 כיום אנו יודעים שבקיבה משתמרים אנזימים פעילים המזרזים את תהליך הגיבון. קדמונינו לא ידעו להגדיר את הסיבה, אך הכירו ביעילות הקיבה. לדעת רבי יהושע זו סיבת האיסור. ואכן באיורים קדומים מתוארת קיבת הבהמה שבה מחבצין את הגבינה לעיל איור 20 וכך גם בכפר המסורתי עד לאחרונה. קדמוננו ידוע כנראה שבקיבה יש חומרי ייצוב גיבון ולכן השתמשו בכלי זה. מדברי רבי יהושע משמע שהדבר אסור וישראל נמנעים מכך. אמר לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבילה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה – 'אמרו' או 'באמת אמרו', או 'ולמה אמרו' הוא ציטוט ממשנה קדומה. איננו מכירים משנה זו ממקום אחר. המשנה איננה מסבירה את השאלה. אבל במדרש שיר השירים א', א מצוטטת הדרשה להלן ושם נוסף משפט הסבר. "ומה שורפה חיה גמיע לה" כהן שדעתו יפה הוא בלשון סגי נהור, כלומר כוהן שמנהגיו מגונים חסר תרבות. והוא צולה את הקיבה עם החלב שבתוכה. משמע שהקיבה איננה נחשבת לבשר האסור עם חלב. ולא הודו לו חכמים – לא הודו שמותר לאכול קיבת העולה אלא אמרו לא נהנין ולא מועילין – אסור ליהנות מקיבת העולה, ואם נהנה בדיעבד אין כאן מעילה. אם כן אם קיבת הנבילה אכן אסורה, אם כי האיסור קל שכן הקיבה איננה ממש מזון, ולפיכך האוכלה איננו נחשב כמועל.

9 הדיון במשנה רומז כנראה למשנת חולין פ"ח מ"ה לפי כתב יד קופמן "קיבת הנוכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. המעמיד, בעורה של קיבה כשרה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה". אבל בתוספתא פ"ח הי"ב "קיבה של נכרי ושל נבלה הרי זו אסורה. חזרו לומר מעמידין בקיבת נכרי ובקיבת נבלה ואין חוששין". אם כן, במשנה ההלכה קדומה ובתוספתא מופיעות גם ההלכה הקדומה וגם ההלכה המאוחרת. בעת הדיון בין רבי יהושע לרבי ישמעאל עולה שאלה והיא כנראה מחלוקת בין השניים.

10 כפי שהסברנו לעיל גם קיבה יבשה עדיין יש בה מאותם אנזימים, וממילא הגיבון הוא בבחינת נתינת טעם. אם כן הבדיקה של נתינת הטעם אינה נעשית בטעימה אין גם דיון סביב השאלה מי הוא הטועם, אלא במראה פני הקיבה וביובשה.

11 רבי ישמעאל חולק על המשנה וסבור שאין בעיה בעירוב חלב בקיבת עולה אין חשש מעילה, ולכן אין גם חשש בעירוב חלב בקיבת נבילה. חכמים אינם מודים לו והם חולקים על המשנה בחולין. אבל לפי משנת חולין עדיין יש סיבה פשוטה לאיסור גבינה של נוכרים משום שהם מעמידים את הגבינה בקיבה לחה של נבילה.

12 מהמשנה בחולין משמע שמותר להעמיד חלב לגיבון בקיבת בהמה טהורה שנשחטה. אם כן החשש אינו מפני ערבוב של בשר וחלב, אלא שהבהמה בחייה אכלה אוכל טרף, או שהיא עצמה טרפה. הווה אומר שלצורך הרחקה מבשר הקיבה אין היא נחשבת כבר לבשר, כנראה משום שהיא יבשה. האנזימים שציינו לא נחשבו ל"נותן טעם". אמנם המונח 'אנזים', והבנת פעילותו, הוא מודרני, אבל גם חכמינו ידעו שהקיבה משנה את התגבנות הגבינה, והרי זה בבחינת 'נותן טעם' ברור. אבל הקיבה היבשה עצמה לא נחשבה לבשר. אבל לעניין הרחקה מנוכרי עדיין שררה ההלכה, שגבינת נוכרי נאסרה.

13 מבחינה משפטית לא קל להצדיק את ההבחנה, והמשנה שנצטט להלן מדגימה את הקושי, ואכן לדעתנו אין ההלכה בדבר איסור גבינה משפטית אלא חברתית. אם כי גם הטעם החברתי איננו נהיר לנו. העמדת החלב בקיבת בהמה של נוכרי או בגוף בהמה טרפה טמאה, היא עילה בלבד. התוצאה היא שאי אפשר לקנות גבינה מהגוי, ואי אפשר לייבא לארץ גבינה מחוץ לארץ. לכן גָבָּנים יהודים חתמו את גבינתם בחותם יהודי כדי להבהיר את כשרותם. החותמות שאנו מוצאים בממצא הארכאולוגי נועדו אפוא לחלב וללחם יהודי, ועל כך אנו שומעים במקורות ראו המשנה הקודמת.

14 אם כן בשלב זה רבי יהושע בעצם סיפק תשובה נאותה ומספקת. אך רבי ישמעאל איננו מקבל את הטעם משום שהוא חולק על ההלכה שבמשנת חולין. חולק, כנראה בשמם של תנאים חשובים שלא נזכרו אלא ברמז "אמרו". על כן מציע רבי יהושע הסבר אחר.

15 אמרו לו מפני שמעמידין אתה בקיבת הנבילה עגלי עבודה זרה - הגבינה נאסרה אפוא לא רק בהיותה תחת חשש טריפה, אלא משום שהעמידו את הגבינה בעגל שנשחט לעבודה זרה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם ההסבר בתלמוד לאיסור גבינת בית אוניקי בשן במשנה הקודמת. עצם נכונותו של רבי יהושע להציע הסבר חילופי להלכה, מלמד שגם בעיניו ההסבר הראשון מפוקפק, הוא עילה ולא הסבר.

16 אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנייה – רבי ישמעאל נסמך על דעת חכמים במשנה ד, שגבינה אסורה גם בהנאה. במשנה מצויים גם דברי רבי מאיר החולק, ואוסר הנאה מנודות של נוכרים. יתר על כן במשניות בפרקנו מחלוקת עקרונית. חכמים מתירים בהנאה ורבי מאיר אוסר בהנאה. ברור שהאוסר הנאה מגבינת נוכרים מהלך בשיטת רבי מאיר, אם כן מה הטעם להקשות או לתרץ את דברי רבי מאיר לפי דעת החולק עליהם? רבי ישמעאל מכיר אפוא את דברי חכמים אך לא את דברי רבי מאיר. רבי מאיר חי אחרי רבי ישמעאל, ומהמשנה משמע שדעת חכמים היא ההלכה הקדומה, ורבי מאיר המאוחר יותר חולק על ההלכה הקדומה. אולי הוא שמע הלכה כזו מרבותיו, אך רבי ישמעאל לא ידע על הלכה כזאת. או יותר נכון העורך של המשנה מייחס לרבי ישמעאל טיעון כזה.

17 אפשר גם שרבי ישמעאל מחפש הסבר שיהא לדעת הכל. נראה לנו ששאלתו של רבי ישמעאל עקרונית יותר, ותשובה שהאיסור הוא לשיטת רבי מאיר בלבד, איננה מספקת אותו. הגבינה איננה רק סתם עוד מוצר שהוא חשש טריפה, או בעיית כשרות. אלא הוא נחשב למוצר עבודה זרה בולט, ולכן גם איסורו איסור הנאה. הקשר בין הגבינה לעבודה זרה ברור גם מההקשר שבו העורך הציב את המשנה, במסגרת דיני עבודה זרה. כל הטעמים שניתנו עד עתה הם טכניים. במיוחד החשש שמא הועמד החלב בקיבת עגל שנשחט לעבודה זרה. הרי עגל כזה הוא מיעוט שבמיעוט, ולמה עלינו לגזור על כל גבינות גויים, בגלל חשש כזה. יתר על כן מה החשש המיוחד בגבינות מביתנייה.

18 והשיאו לדבר אחר – רבי יהושע מתחמק מתשובה ומוצא נושא אחר להמשך הדו שיח.

19 אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא שיר השירים א כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך – משמעות השאלה תלויה בניקוד ובכתיב של הפסוק. אנו מציעים לקרוא אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא 'כי טובים דודֵך מיין' או כי טובים דָדָיך מיין? שיר השירים א', ב. אמר לו כי טובים דודייך מיין - דָדָיך. אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים – שמנֵיך. לכן צריך לקרוא דֹדֵיך או דודֵיך בכתיב מלא. לפנינו דו שיח מרתק בין רב לתלמידו.

20 בטרם דיון נעיר שאותו מטבע לשון של התחמקות חוזר בשאלה הלכתית אחרת בתוספתא פרה, שם רבי ישמעאל שואל למה רבי יהושע מחמיר בהלכות מי חטאת מעבר למדרג ההיררכי ההלכתי הרגיל. "מעשה בר' ישמעאל שהיה מהלך אחר ר' יהשע. אמר לו הטהור לחטאת, שהסיט את המפתח שהוא טהור של תרומה, מהו? טמא או טהור? אמר לו טמא. אמר לו ולמה? אמר לו שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמה ישכח ויסיט את הדבר הטמא. אמר לו וכי אינו אלא שהסיטו ודיי. אבל נראין דבריך בדבר הראוי לטמא מדרס. או שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט את הדבר הטמא. השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דדיך מיין? אמר לו כי טובים דדיך. אמר לו אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים. וחכמים אומרים הטמא מדף והטהור אינו מדף הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף" פ"י ה"ג, עמ' 638. רבי יהושע חושף את טעמו להחמרות במי חטאת: "שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט". החומרות הן אפוא סייג להרחקת הטומאה.

21 רבי ישמעאל מקבל את ההסבר של מורו, רבי יהושע, לגבי המשנה או לגבי שאלתו על חשש ההיסט. הוא מציע עמדת ביניים, מעין אלו שפגשנו במחלוקות רבות. הסבר השאלה יידון במסכת פרה, ושם נסביר שבנושא עוצמתה של טומאת מי חטאת הייתה מחלוקת שיטתית ועקרונית. רבי יהושע, נקט לאורך כל מסכת פרה, בעמדה מחמירה ביותר, מעבר להיררכיה ה'הלכתית' הרגילה. הוא סבר שמטעמי זהירות להרחקת חשש טומאה, יש להחמיר בטהרת מי חטאת. רבי אליעזר סבר גם הוא שיש להחמיר במי חטאת, וכי הם זקוקים לטהרה ברמה הגבוהה ביותר, אבל החמרה שהיא רק שלב משפטי אחד, חמור יותר, מעבר להלכות בטהרת תרומה.

22 רבי יהושע מתחמק מהדיון, ללמדך שטעמו אינו נובע רק מהחשש והסייג "שמא ישכח". סייג כזה אינו מתאים כהסבר לכל ההחמרות, כפי שטוען רבי ישמעאל, ודומה שהוא לבוש הלכתי-טכני למגמה של החמרה כללית, אולי אף מטעמים מיסטיים. המחלוקת ההלכתית מופיעה במשנה הבאה במסכת פרה שם, ושם רבי ישמעאל כחכמים רבי אליעזר.

23 ברור שרבי יהושע לא נקט פעמיים באותה טכניקה מדויקת של השתמטות, ומדובר במעשה ספרותי, ולפחות חלק זה הועבר ממקור אחד למשנהו איננו יודעים מה היה המקור, או שהסיפור ומטבע הלשון נוצרו בהקשר אחר, שלישי, בלתי ידוע.

24 רבי ישמעאל מכיר את ההלכה של משנתנו בעבודה זרה, ושואל עליה. אמנם אין הוא מביע את דעתו, אבל אפשר להסיק שהוא לפחות מפקפק בהלכה. רבי יהושע עונה לו שהחשש הוא מפני מזון אסור המצוי בקיבת הבהמה. רבי ישמעאל מתקשה בתשובה, שכן הוא יודע שמותר להעמיד חלב בקיבה של בהמת עולה, אף על פי שהעולה אסורה בהנאה. קל וחומר שמותר להעמיד לגבן חלב חולין בקיבת חולין וכן חלב יהודי בקיבת בהמת נוכרי. את המידע האחרון הוא מכיר מברייתא שמקורה אינו ידוע לנו. משנת עבודה זרה, העוסקת בגבינה, קובעת שכוהן גס דעת "דעתו יפה" בלשון סגי נהור היה אפילו שותה חלב חי "שורפה חיה" שהיה בקיבת בהמת עולה. אמנם לא הודו לו שכן מדובר בחלב חי, אבל קיבת הנבלה אין מועלים בה, כלומר מותר להשתמש בה. ואם הקיבה אין בה איסור הנאה, קל וחומר קיבת בהמה של נוכרי.

25 מן הראוי להדגיש שאפילו רבי ישמעאל אינו מעלה את הבעיה של הנחת החלב בתוך קיבת הבהמה, הרי הקיבה היא בשרית, וצריך להסיק את המסקנה הברורה שחומרי הגלם היבשים לא נחשבו בעיני המשנה כמזון ובוודאי שלא כבשר. הסברנו את המשנה לפי ההסבר האמוראי המצוי במדרש שיר השירים. רבי יהושע עובר להסבר אחר 4, חשש שמא יש כאן שימוש בקיבה של בהמה שהוקדשה לעבודה זרה. אלא שגם על הסבר זה מקשה רבי ישמעאל, בגלל אי האחידות המשפטית. אם החשש הוא לעבודה זרה הרי הקיבה אסורה בהנאה בכלל, וגם אסור למכרה. אנו מוסיפים לכך שהחשש רחוק ונדיר.

26 הסיבה לאיסור גבינת נוכרים

27 לומד המשנה עומד תמה, מדוע אכן נקבעה ההלכה? עוד יותר קשה להבין מדוע נמנע רבי יהושע מלהסביר לתלמידו הוותיק שהפך ברבות הימים לאחד מגדולי הדור, את טעמה האמִתי של ההלכה או לחילופין מדוע לא שונתה ההלכה. וכי מי ראוי להבין את ההלכה אם את המידע הנמסר לרבי ישמעאל ראוי ל'צנזר'. הירושלמי אינו מסייע לפתרון השאלות. הוא מנצל את המשנה להדגשת העיקרון שיש להישמע לגזרת חכמים: "על שם ופורץ גדר ישכנו נחש" ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ח, מא ע"ג. בכך הוא מסביר מדוע ההלכה לא שונתה, אך איננו מסביר את טעמה. הרי דברי חכמים נקבעו עקב סיבה כלשהי. מן הסתם הסיבה מוצדקת, אך מה היא?

28 בבבלי מוצע הסבר לחלק מהשאלות. התלמוד מגדיר את ההחלטה כ"גזירה" ומסביר שהיא גזרה חדשה, ואין "מפקפקין" בגזרה חדשה. התלמוד מציג זאת כעיקרון שאין דנים בגזרה חדשה שכן עצם הדיון יגרום לפקפוק בהלכה, ולכך שיהיו שיחלקו עליה. לגופו של עניין הבבלי מעניק נימוקים טכניים, כגון שבקיבה יש "צחצוחי חלב". ההסבר רחוק מלספק, משום שאם הטעם הוא ערבוב בשר וחלב יש לאסור קיבת בהמה שחוטה, ואף לאסור להעמיד חלב בקיבת בהמה בכלל, והרי זאת הייתה הדרך העיקרית להכנת גבינה. מדרש שיר השירים מצטט גם הוא את המשנה ומוסיף הסברים בגוף הטקסט, שחלקם מופיעים כבר בירושלמי מא ע"ד. לפי המדרש הייתה זו החלטה חדשה, ואין מגלים טעמן של החלטות חדשות לתלמידים צעירים. כאמור יש למשנה בעבודה זרה מקבילה שבה רבי יהושע נוקט בשיטה דומה. רבי ישמעאל שם אינו שואל תמים, אלא בן פלוגתא המציע עמדת ביניים.

29 רבי ישמעאל אמנם היה צעיר מרבי יהושע, אבל לא תלמיד חדש אלא מגדולי התלמידים. ממשנתנו לא ברור האם הוא שואל תמים או בעל עמדה מנוגדת. מכל מקום ברור שהוא תלמיד ותיק בעל ידיעות רבות. אם לתלמיד כזה אין מגלים טעמה של הלכה, כיצד תועבר התורה מדור לדור? לדעתנו רבי יהושע נמנע, בשני המקרים, מלגלות את טעמה של ההלכה מכיוון שאין לה נימוק משפטי טכני-הלכי. אין כאן באמת בעיה של כשרות. לו זאת הייתה הבעיה, הרי אסור היה להעמיד חלב גם בקיבת בהמה טהורה, בגלל עירוב בשר וחלב. הטעם ודאי אינו חשש עבודה זרה, משום שחשש כזה היה גורם להחמרה נוספת. יתר על כן, ראינו שגם בהמה כשרה שינקה מטרפה נפסלת, וכאן אין חשש מעבודה זרה. אם כן לפנינו חומרה יתרה ללא הנמקה טכנית.

30 ההרחקה מקיבת גוי עשויה לנבוע מרצון להתרחק מהנוכרי, אבל כפי שראינו האיסור כולל גם טרפה הנמצאת בביתו של יהודי.

31 שאלה אחרת היא ממתי ההחלטה. לפי הסבר הבבלי היא 'חדשה' כלומר מימי רבי יהושע. עמדנו על הקושי שבהסבר זה. מן הראוי לומר שכשם שתשובתו של רבי יהושע היא רק כדי להשתיק את רבי ישמעאל כך גם הסבר הבבלי נועד כנראה למטרה דומה.

32 שני התלמודים מונים את גבינת גויים כאחת מגזרות יח דבר. גזרות יח דבר הן רשימת הלכות שהוכרעו באלימות לטובת בית שמאי שבת פ"א מ"ד. כפי שכתבנו בפירושנו למשנה ד, במשנת שבת אין רשימה של ההלכות הללו אך בתלמודים מוצגות רשימות שונות. גוש גדול מהלכות אלו עוסק בהרחקה מהנוכרים ותרבותם. התלמוד הבבלי מייחס אפוא את הגזירה לסוף ימי בית שני, ורומז אולי לכך שבית הלל חלקו על ההלכה.

33 כאמור ממשנתנו ברור שההלכה כבר מוכרת ואין היא נובעת מבעיה הלכתית טכנית, ולכן גם ראוי לה המונח 'גזר' – 'גזירה'. רבי יהושע מנמק את ההחמרות בהלכות מי חטאת וכנראה גם הלכת גבינה מ'חשש שמא ...' חשש מרחיק לכת, שאיננו 'מידתי' מבחינה הלכתית, אך מבטא רצון להדר בהלכות חטאת ולהרחיק מהנוכרי ומייבוא זר בגבינה.

34 כפי שהסברנו במבוא הכללי לפירוש המשניות, בדור יבנה מתפשטת שיטת הפסיקה והלימוד המתבססת על ניתוח משפטי, ורבי יהושע יודע שמבחינה משפטית להלכות שבידו אין נימוק מספיק. ביטוי לכך יש בתגובתו של רבי יהושע לחידושים דומים, גם הם בעלי אופי משפטי: "מסרק של ראש שניטלה אחת משיניהן ועשאן של מתכת הרי אלו טמאין. ועל כולן אמר רבי יהושע דבר חדוש חדשו סופרים, ואין לי מה אשיב" משנה, כלים פי"ז מ"ג; טבול יום פ"ד מ"ו. לדעתנו רבי יהושע מסתייג ומתפעל מדרך העבודה השיטתית של עמיתיו. הוא אינו חולק עליה, אדרבה, הוא אחד ממעצבי הדרך ההלכתית, אך לעתים הוא מעדיף את ההלכה המבוססת על תחושה הכוללת חששות בסגנון "שמא...", ולעתים הוא חש שהדרך המשפטית איננה דרך השיח ההלכתית היחידה. הוא מנסה להעניק להלכה, בדיעבד, מקום במסגרת המערכת המשפטית. אבל נוכח חריפותו המשפטית של רבי ישמעאל הוא מעדיף לעמעם את הטעם ולהשאיר את ההלכה על כנה.

35 עם זאת המשפט של רבי יהושע עמום. אפשר לפרשו כקריאת תיגר או כהתפעלות. כביקורת או כהסכמה. כך או כך מוזר שרבי יהושע ממנהיגי הדור, מתייחס להתפתחויות בבית המדרש כאילו אינו נוטל חלק מרכזי בהם. ניסינו להסביר אך ניתן להציע גם הצעות אחרות למשפט.

36 על התפתחות ההלכה אנו שומעים מהתוספתא: "קיבה של נכרי ושל נבלה הרי זו אסורה, חזרו לומר מעמידין בקיבת נכרי ובקיבת נבלה ואין חוששין" פ"ח הי"ב, עמ' 509. אם כן הגזרה של רבי יהושע היא הגזרה הקדומה, "בראשונה", והיא במשנתנו, אך מאוחר יותר בוטלה. כאמור בתלמודים עדיין נזכרים חותמות לאישור הגבינה, וכנראה הן נועדו למנוע עירוב של גבינה הנעשית בידי נוכרים.

37 אם כן רואים אנו שהפקפוק של רבי ישמעאל אכן מבטא שינוי בתפישה ההלכתית. לפנינו החלטה מיוחדת שאיננה נובעת מסיבות הלכתיות 'טכניות' אלא מהרחקה ממזון נוכרים. ואכן בהמשך התקופה שונתה ההלכה ורבי ישמעאל מבשר שינוי זה.

38 נסיים בהצעת המדרש בשיר השירים רבה, שהוזכר במהלך הדיון. ניכר שעורך המדרש הכיר את משנתנו ואת הירושלמי מא ע"ד, והוסיף עליה פירושים. בקו הודגשו התוספות הפרשניות.

39 תמן תנינן שאל רבי ישמעאל את ר' יהושע שהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו את גבינת הגוים? אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה. אמר לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה? ואמרו 'כהן שדעתו יפה שורפה חיה'. ומה שורפה חיה? גמיע לה. ואמר רש בן לקיש עשו אותה כשותה בכוס מזוהם, לא נהנה ולא מועיל. א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנייה? והשיאו לדבר אחר... ולמה לא גלה לו? אמר רבי יונתן מפני שבקרוב אסרוה. ורבי ישמעאל היה קטן. ר"ש בן חלפתא ורבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן כתיב משלי כז "כבשים ללבושך" כבשים כתיב בשעה שתלמידך קטנים תהיה מכבש לפניהם דברי תורה, הגדילו ונעשו תלמידי חכמים תהי מגלה להם סתרי תורה. תני רשב"י 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' מה שימה זו אינה נגלית לכל אדם, כך הן דברי תורה".

40 בהמשך המדרש עוד דרשות בשבח ההסתר. בלשון בת זמננו המדרש משבח את שיטת הדיסאינפורמציה. חכמים לא אמורים לגלות את ההסבר האמיתי להלכה, אלא לבחור בהסבר שיהא נוח לקבלה. טעמים טכניים ולא "סתרי תורה" כלומר את הסיבות האמיתיות המושפעות מיחסי חברה, חשש לאי ציות ונימוקים כאלה. המונח 'סתרי תורה' מצטרף, בדרך כלל לתפישה מיסטית בדבר סודות הרמוזים בתורה מעבר לפשט הכתובים, בתחום ההלכתי והחוץ הלכתי. סודות של גלגלי השמים, ותכונות האדם והעולם. במדרש זה סתרי תורה הם 'בסך הכל' קריאה בין השורות, והבנה של מה שהיום היינו מכנים מטא-הלכה, או נימוקים חברתיים של ההלכה.

41 טעמי גזירת גבינה

42 בירושלמי פ"ב ה"ד, מא ע"ב תיאור של תולדות הגזירה. כל הנימוקים שהוזכרו מוצגים בסדר כרונולוגי.

43 1. בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת הגוי.

44 2. חזרו לומר מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת הגוי.

45 3. רבי בא בר זבדא רבי שמואל בר רב יצחק בעי: זו להוציא מדברי ר' ליעזר. שרבי ליעזר אומר שמחשבת נכרי לעבודה זרה.

46 אתא רבי אסי בשם רבי יוחנן

47 1. בראשונה היו אומרים מעמידין בקיבת הנבילה ולא בקיבת הגוי

48 2. חזרו לומר מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת הגוי...

49 3. ואתייא כיי דמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן מעשה בבנו של רבי יהודה בן שמוע, שבקעו להן זאיבים יותר משלש מאות צאן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן.

50 אם כן המחלוקת היא מה היה סדר ההלכות, וממילא גם מה סופו של התהליך איסור על קיבת בהמה של נוכרי, או איסור על כל קיבה בגלל תערובת בשר בחלב. הסידור הכרונולגי איננו בלתי אפשרי אבל איננו משתמע מהמשנה. אדרבה, המשנה מדברת על הצעות שונות שעלו ברבות זמן, ולא על התפתחות. מעבר לכך גם סיבת ההתפתחות ההלכתית איננה מובנת.

51 רבי יהודה בן שמוע הוא מדור אושה, ומתברר שבדור זה עדיין לא רואים בקיבה מזון, ו'התירו קיבותהן'. כלומר התירו להשתמש בהן להגבנת גבינה. משמע שסתם קיבת בהמה של נכרי אסורה, אך לא בגלל איסור חלב בבשר, אלא בגלל שבהמת נוכרי אסורה לכל דבר אסור ליהנות ממנה. עוד חשובים הם דברי רבי אליעזר. את התנא הזה פגשנו כמי שמיקל בעשיית עבודה לנוכרי בשכר מותר. ועתה הוא טוען שכל שחיטה של נוכרי היא לשם עבודה זרה. כאן משתמע נימוק חדש ומעניין. הבהמה נשחטה לעבודה זרה, וממילא אסורה בהנאה. לכן אסור ליהנות מקיבת בהמה של נוכרי, ואסור לגבן בה.

52 סתם מחשבת נוכרי לעבודה זרה, כלומר שהנוכרי שוחט את הבהמה לא רק לשם קורבן ישיר, אלא לשם סעודה, אבל הסעודה עצמה היא פרקטיקה אלילית שכן היא נפתחת בברכה וניסוך. לכן התירו את הבהמות שנטרפו על ידי זאבים הזאבים אינם טורפים לשם עבודה זרה. בכל מערכת ההנמקות ההלכתיות, הנמקה זו נראית שיטתית, ו'הגיונית' מבחינת החשיבה ההלכית.

53 כנראה סתם גבינת נוכרי נאסרה. אבל המחלוקת היא על הטעמים. שומעים אנו שבדור אושה רבי יהודה בן שמוע התירו העמדת גבינה בקיבת נבילה. אבל גבינת נוכרי נאסרה משום שהשחיטה לשם עבודה זרה. השלב השלישי שנוי במחלוקת האם אכן שחיטת הגוי לעבודה זרה רבי אלעזר בן דור אושה או רבי אליעזר בן דור יבנה. לפי המסורת השנייה בעצם אין סיבה לאסור גבינת נוכרי שכן מעמידים גבינה גם בקיבת נבילה וגם בקיבת נוכרי. אבל הגבינה לא הותרה, 'גויסו' לשם כך נימוקים נוספים בשני התלמודים. הגבינה הייתה אסורה כל תקופת התלמוד כפי שעולה מהסיפור האמוראי הארץ ישראלי בשקלים פ"ז ה"ב, נ ע"ג, על גבינה שנמצא בפונדק באמצע ציר הדרך מטבריה לציפורי. היא הותרה בשל ההנחה שרוב המהלכים הם יהודים.

54 כל הנימוקים התנאיים שהוצעו קשים ביותר, שכן כבר רבי ישמעאל והמשנה מתנגדים להם, והעובדה שהתלמודים חזרו עליהם רק מוסיפה קושי על קושי. יתר על כן אם אלו הסיבות מה יעזור המומחה. לפי התוספתא מומחה יעיד שהרכב הגבינה 'כשר'. אבל כיצד ידע אם הגבינה הועמדה בעגל של עבודה זרה או בעגל 'חולין כשר'? ובכלל מה הקושי, הרי חלב גוי נאסר, וגבינה עשויה רק מחלב בהמה כשרה, שכן חלב אחר איננו מתגבן מבחינה מציאותית. אם החלב נאסר, מה ההתחבטות למה נאסרה גבינה? מעבר לכך הירושלמי לעיל מדבר על שינויים בהלכה זו, ממה נובעים השינויים?

55 דומה שאין מנוס מלהבין שההחלטה על איסור גבינה מסוימת או גבינת נוכרים בכלל נובעת מהרצון לעודד הרחקה חברתית. מסוחר גדול מומחה מותר לקנות גבינה, לפחות בימי האמוראים, כי אין בה חשש קירבה חברתית, אך אסור לאכול מגבינה ביתית. גבינת מביתניה הרחוקה היא בוודאי גבינה הבאה מ'המומחה' והמשנה אוסרת אותה. אבל גבינה מהבשן עשויה להגיע גם מבעל בית מקומי.

56 כך מבינים אנו את כל המקורות בנחת. ואכן הפירוש שלפנינו 'הרחקה' בלבד מוצע כבר על ידי מספר תשובות הגאונים שערי תשובה רמו ועוד ראשונים.

57 יש להדגיש, התלמודים וכבר המשנה רבי יהושע מדגישים את הפן הטכני ולא את המרכיב החברתי. תופעה זו מוכרת מנושאים אחרים. כלפי חוץ מיעטו חכמים משימוש בנימוקים מחוץ למרחב הפורמאלי. הם הבינו כנראה שעדיף להם להתבטא במרחב ההלכתי, שכן במרחב החברתי לא הייתה להם השפעה כה חזקה. החשש היה שהציבור לא ישתכנע אלא אם כן יובא נימוק פורמאלי, ועל נימוק חברתי יחלוק כל אחד לפי הבנתו. עם זאת הנימוק החברתי מבצבץ כל הזמן במקביל להנמקות הטכניות, וראו במבוא ודוגמה לכך בפתיחת המשנה הבאה.

58 תופעה דומה ראינו בדין סנדל מסומר. לאיסור היו סיבות חברתיות דמיון לצבא הרומי אך כלפי חוץ הוא נומק בטעמים של הלכות שבת. פרשנות זו הצענו גם לאיסור לצאת עם עורות לבובין בשבת לעיל מ"ג.

59 מבחינת עריכת המשנה שתי המשניות ד' וה' באות ממקורות שונים ואינן 'מתכתבות' אחת עם השנייה. בכל אחת שפה הלכתית שונה. כך משנה ד' עוסקת בהגדרת האיסור אכילה הנאה ואילו רבי ישמעאל ורי' יהושע אינם מזכירים בכלל הבחנה זו. לפיכך אין טעם לשאול האם רבי ישמעאל הכיר את דברי רבי מאיר שחי אחרי רבי ישמעאל. כפי שראינו אולי הילכת רבי מאיר קדומה, אך עורך משנה ו איננו מייחס לחכמים שבמשנתנו מודעות להבחנה שבין אכילה להנאה.

60 משנה ד' קובעת שרק גבינה מסוימת נאסרה ביתניקי. מכל מקום גם אם אכן משנה ד' עוסקת רק בגבינה מסוימת. הרי משנה ה' עוסקת באיסור סתם גבינת נוכרי, ואיננה נוקטת עמדה בשאלה האם הגבינה אסורה. ניתן כמובן לטעון שסתם גבינה אסורה רק באכילה, ואילו גבינת ביתניקי אסורה גם במסחר. ברם, דומה שמשנה ה' איננה מבחינה כלל בין מסחר לאכילה בין איסור הנאה לאיסור אכילה. ההבחנה הזאת, בזיקה לחלב וגבינה עולה רק במשנה ד' וגם שם היא כאמור שנוייה במחלוקת.

61 דין גבינה תלוי בדין חלב נוכרים כפי שנראה להלן. המשנה הבאה עוסקת בחלב נוכרים, וכפשוטו היא באה מעריכה אחרת מזו של משנתנו. שכן אם חלב נוכרים אסור, אין מה לתמוה על דין גבינת נכרים.

62 כלי לסינון הגבינה הפרדת הגבינה ממי גבינה מוזיאון אטריביס בבולגריה, צילמה ד' ספראי.